תיק 1033982/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא

המערער:       פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד רמי מרמלשטיין וטו"ר זיו ברקוביץ וטו"ר צבי גלר)

נגד

המשיבה:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שמואל גרוס)

הנדון: דחיית בקשה לביטול החלטה לתקן פסק דין קודם ולחייב הוצאות

החלטה

בפני ביה"ד מונחת בקשתו של המערער לביטול החלטתו של בית דין זה מיום כ"ט באב תשע"ז (21.8.2017), החלטה שמהותה תיקון טעות שנפל בפסק דין קודם של ביה"ד.

הטיעון הראשון המוצג בבקשה זו הוא פרוצדורלי, ולפיו חוסר תגובתו של המערער להחלטת ביה"ד אין בה משום הודאתו לנכונות טענת האשה, מפני שלא עבר עדיין הזמן המשפטי להגשת תגובה על פי החלטת ביה"ד.

אכן הטיעון הינו טיעון משפטי נכון. ביה"ד, שהמשיך בעבודתו בפגרה כבימי הדיונים, שכח להוסיף את ההוראה: "ימי הפגרה יבואו במניין הימים". זכותו של המערער להיתלות בהשמטה זו, לטעון ששתיקתו לא מהווה הודאה, ולכן ביה"ד חוזר בו מקביעתו שהמערער מסכים לתיקון הטעות.

עם זאת איננו יכולים להתעלם מהעובדות, וכפי שנכתב בהחלטתנו: "עיון נוסף בתיק ביה"ד האזורי מוכיח שהגרושה צודקת בבקשתה", ועובדה זאת שסיכום פסק דיננו נכתב בטעות היא עובדה שאי אפשר לערער עליה.

להלן מסקנות פסק הדין כפי שנכתבו:

"א. דוחים ערעור הבעל לשעבר.

ב. מקבלים דעת הרוב בפסק דינו של ביה"ד האזורי שהבעל ישלם לאשה סך 400,000 ₪ כפיצוי כתובתה. מסכום זה יקוזז הסכום שקיבלה האשה במסגרת איזון המשאבים מחלק הבעל.

ג. לאור התנהלות הבעל ביה"ד קובע סך של 20,000 ש"ח הוצאות הערעור לידי האישה."

הרי שסעיף א' לפסק הדין אומר במפורש דוחים הערעור. ומשנדחה הערעור הרי פסק הדין במקומו עומד. גם סעיף ב' להחלטה קובע שמקבלים דעת הרוב, ואם כן המשך הסעיף, "מסכום זה יקוזז…", סותר דעת הרוב בביה"ד האזורי, מכיוון שפסק הדין שניתן ע"י ביה"ד האזורי גם הוא ברור, כמפורש בהחלטתו. ומשכך לא רק שסעיפים א' וב' להחלטה סותרים זה את זה וצריכים הבהרה, אלא אף סעיף ב' לכשעצמו סותר סופו את ראשו. ולפיכך בקשת האשה לשעבר לתיקון טעות סופר, הינה בקשה מתבקשת מצד עצמה, שהרי סעיף ב' אם נפרשו כפשוטו סותר להכרעת ביה"ד האזורי ומשכך סותר גם לסעיף א'. ועל כרחך שפסק הדין צריך ביאור.

לכשנמצה את הכתוב בבקשתו של המערער, מהותה היא ערעור על החלטות ביה"ד הגדול, בתרתי:

  • לביה"ד אין סמכות לשנות את פסק דינו.
  • ביה"ד טעה בדבר משנה בחייבו את המערער בהוצאות, ולכן יש לבטל חיוב זה.

ב"כ המבקש ממשיך לנהוג בבקשה זו כפי שהתנהל בערעור שהיה בפנינו, מפלפל פלפולים של סרק ומזכיר החלטת אחד מדייני ההרכב בתיק אחר, החלטה שניתנה לדעתו בחוסר סמכות, אלא שלעוצם פלפולו, לא מתייחס לנימוק שניתן ע"י הדיין לאותה החלטה. בין כך ובין כך, אם לב"כ המערער השגות על הכרעת ביה"ד בתביעה אחרת, הכרעה שלדעתו ניתנה בחוסר סמכות, מקום הערעור על החלטה שכזו אינו בפנינו, ובוודאי לא בבקשה זו, שהיא ערעור של אדם אחר בתביעה אחרת.

ב. יש לציין שב"כ הבעל בבקשה זו, שלמעשה הינה תגובה לבקשת האשה לתיקון הטעות, אינו מתייחס כלל לעובדה שביה"ד טעה במסקנת פסק דינו בציטוט דעת הרוב בהחלטת ביה"ד. עם זאת חובתנו להתייחס לגוף טענתו, שביה"ד אינו יכול לחזור מהחלטתו אחרי שניתנה, ומרבה לצטט מובאות מדברי הפוסקים, מובאות שנאמרו לגבי פשרן (אחד ולא שניים) ולא בהכרעת בי"ד, מובאות שלדבריו קובעים באופן קטגורי שביה"ד אינו יכול לשנות את פסק דינו אחרי שניתן, ומתעלם מדברי הרמ"א והאחרונים על אתר (אף אלה המוזכרים בתגובתו), מתעלם מהעובדה שההחלטה על פניה צריכה הבהרה, וכמו שכתבנו לעיל, ואין זה דומה לדברי הרמ"א בסימן כג. גם בדבר זה, כמעשהו בראשון כן מעשהו בשני.

אף אם במקרים מסוימים ביה"ד אכן אינו יכול לשנות את פסק הדין אחרי שניתן, בד"א כשטעה בשיקול הדעת, אך בטעה בדבר משנה ודאי שהדין חוזר, וטעות בעובדות שמביאה לטעות בפסק הדין ודאי שהוי אף יותר מטעה בדבר משנה. ועיין בתשובות חכמי פרובינציה (ח"ב סימן א) שכתבו:

"אף אם יצא פסק דין זה מבית הדין הגדול שבירושלים דינו לחזור, כי אין לך טעה בדבר משנה גדול מזה אם לא יקובל חשבונו, וראוי להחזיר הדבר אל האמת ואל היושר ולכווין החשבון."

הרי שטעות בחשבון היא כטעות בדבר משנה וחובה להחזיר הדברים לאמת וליושר, והוא הדין בנידון דידן. הסתירה בין סעיפי מסקנת פסק הדין, ובעיקר העיון בגוף פסק הדין, מורים על טעות ביה"ד, שבעת כתיבת וחתימת פסק הדין כתב הדברים על פי זכרונו ולא עיין באותה שעה בפסק הדין המעורער ובהבהרת ביה"ד האזורי.

מכיוון שהבהרת ביה"ד האזורי שעליה הוגש הערעור הובאה לתשומת ליבנו, התברר שביה"ד טעה במסקנתו בציטוט פסק הדין הראשוני של ביה"ד האזורי, פסק דין שאחר כך ניתנה בו הבהרת ביה"ד האזורי, ולכן כשהוצגה ההחלטה המפורשת של ביה"ד האזורי חובה היה על ביה"ד הגדול לחזור בו ממסקנת פסק דינו, ולשנות האמור בסעיף ב' למסקנותיו. אלא שמטעמי הוגנות וסדר הטוב שלח ביה"ד את הבקשה לתגובת הצד השני, ומטעם זה חשב ביה"ד ששתיקתו כהודאה שהרי אין ביכולתו להכחיש את מה שנאמר בהחלטת ביה"ד, וכדאמרינן בעלמא (ברכות דף כז ע"ב): "אין החי יכול להכחיש את החי". אך עתה התעשת המערער, ומנסה להכחיש את החלטת ביה"ד האזורי, ומנסה לשנות גם את רוח החלטתנו בהישענות על טיעונים שאינם נכונים הלכתית ובטענות פרוצדורליות.

יכולתו של ביה"ד לחזור בו מפסק דין שנתן, מקורו מההלכה של טעה בדבר משנה כדאיתא בסנהדרין (דף לג ע"א) ונפסק בשו"ע (חו"מ סימן כה סעי' א), ונקבעה בתקנה קכח לתקנות הדיון, אשר ז"ל:

"חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור."

אין ספק שהאמור בתקנה יזמין את הצדדים הינו לאו דווקא, והזמנת הצדדים לדיון נצרכת רק במקום שדבריהם יכולים לשנות ולברר דברים שלא התבררו. אך במקום שאין צורך בשמיעת הדברים ובהבהרתם אין צורך לזמנם לביה"ד, וביה"ד יכול להסתפק בתגובה בכתב, ועיין בשורת הדין (כרך יג עמוד שפג) בפס"ד של ביה"ד הגדול בערעור תשס"ה/7833, שם נקבע שהצורך להזמין את הצדדים לבירור נוסף הינו לגבי מי שבירור נוסף בעניינו יכול להוסיף לגילוי העובדות, אבל אם עמדתו של אחד הצדדים ידועה וברורה לביה"ד, אין צורך להזמינו ולשמוע דבריו.

והנה התקנה מדברת במקום שלביה"ד יש חשש שטעה, אך במקום שברור לביה"ד שטעה ודאי שהיכולת בידו לחזור, והוא אף חייב לחזור בו. הטעות במקרה שלפנינו הינה שבית הדין לא דייק בציטוט מסקנת ביה"ד האזורי, שהערעור עליה נדחה. ואין זה שונה מטעות חשבונית, שהרי הערעור הוא על החלטה מפורשת, וטעות בציטוטה היא שינוי העובדות, וחובתנו לבטל ההחלטה. אמנם, תמוה בעיננו שהלכה זו של טעה בדבר משנה שהוזכרה ע"י ב"כ המערער בתביעתו לביטול ההוצאות, התעלמה ממנו בטענתו שלביה"ד אין סמכות לשנות החלטתו, כשברור שנידון דידן לא גרע מטעה בדבר משנה.

ג. יש לציין שבפסק הדין שניתן על ידינו תמהנו על החלטת ביה"ד האזורי לפשר במקרה שלפנינו, וז"ל (אות יז):

"במקרה שלפנינו שהגירושין יצאו מהבעל, כשהאשה נגררת אליהם בעל כרחה בגין המציאות שיצר הבעל, לא היה ביה"ד צריך לפשר ביניהם. מפני שלגבי מקרים כאלה, ראוי שתקבל האשה כתובתה ותוספתה, אך מכיוון שלא הוגש ערעור נגדי על הפשרה שפישר ביה"ד, אין מקום לחייב את הבעל במלוא הכתובה. עם זאת אין מקום לקבל את דעת המיעוט שהעמידה את חיובו של הבעל בכתובה בסך 250,000 ₪. ויש לקבל עקרונית את קביעת הרוב שקבעו כפשרה את סכום הכתובה בסך 400,000 ש"ח ומסכום זה יופחת הסכום שקיבלה האשה במסגרת איזון המשאבים."

הרי שגילינו דעתנו, שבערעור שלפנינו לא היה מקום לפשרה כלל והיה מקום לחייב אף יותר ממה שקבעה דעת הרוב, אלא מכיוון שלא הוגש ערעור נגדי, לא פסקנו כפי מה שנראה משורת הדין. לכן אין ספק שגם טענתו שביה"ד לא התייחס לדעת המיעוט אינה נכונה, מכיוון שהסכום בכתובה לא מופרז והבעל הוא היוזם לגירושין אחרי שעשה מה שעשה, אלא שביה"ד האזורי פישר, על פי הסכמות האשה בשלבים מוקדמים של הדיון. בית דיננו שקבע שביה"ד האזורי לא טעה, לא התכוון להפחית מהחיוב שנפסק בביה"ד האזורי, ואין ספק שאין לנתק מסקנת פסק הדין מהנימוקים והדברים הנאמרים בגוף פסק הדין, המורים כולם שאין לפטור את המערער מחיובו בכתובה ותמהים על עצם ההפחתה. ומכיוון שטעינו בהבנת דברי ביה"ד האזורי חובה היה עלינו לתקן החלטתנו.

ד. והנה, בעניין פסיקת הוצאות פסק השו"ע (חו"מ סימן יד סעיף ה):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת […] אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו."

וברמ"א (שם):

"מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו."

ומקור האי דינא שמי שהזקיקוהו לדון בעיר אחרת אינו צריך לשלם הוצאות התובע הינו מסנהדרין (דף לא ע"ב). והקשו על הך דינא מהא דאיתא בב"ק (דף קיב ע"ב), שסרבן לדין צריך לשלם עבור שטר שמתא, ועיין ברא"ש ובמרדכי בסנהדרין (שם), ועיין ים של שלמה בב"ק (פ"י סימן יד), ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן תעה) ובשו"ת הרשב"א (סימן תתקמ). ואכמ"ל. ועיין בביאור הגר"א שכתב שהטעם שפטור מלשלם הוצאות היכא שהנתבע עמד לדין ונהג כשורה משום דהוי גרמא, אך במסרב לדון או בלך ואני אבוא אחריך הוי גרמי ולכן חייב לשלם, ובתשובת הרשב"א משמע דהוי קנס מדין הפקר בי"ד, ועיין בזה אריכות במפרשי השו"ע בחו"מ (שם).

ועיין מש"כ בתומים ובנתיבות המשפט ובישועות ישראל (שם). עיי"ש שכתבו שכל היכא שהתובע הלך בתמימות והנתבע סירב, הוא פטור מתשלום הוצאות, אך היכא שנהג שלא בתמימות או שתבע תביעה בערמה והתברר שאין שחר לתביעה יש לחייבו בהוצאות. ועיי"ש מה שנחלקו היכא שתבע בתמימות והנתבע סירב לדון, האם חייב לשלם הוצאותיו אפילו כשהנתבע זכה בדין, שהרי עכ"פ היה צריך לירד עמו לדין. ובפד"ר (כרך ג עמ' 38-18), האריכו בביאור השיטות. ויש להאריך ולפלפל בדברים, ואין הזמן נותן. ועיין עוד בפד"ר כרך ו (עמודים 84-81) וע"ע בכרך ז (עמ' 351) ובכרך י"ב (עמודים 83-81), ועיין עוד בעמודים 94-91 שם. והנה בפסקי הדין האריכו בטעמא דהאי דינא, ואין הזמן נותן להאריך.

אך עכ"פ, היוצא מתוך דברי הראשונים והאחרונים הוא שהיכא שאדם מתנהל כדרך שנהגו בני אדם, מגיש תביעה ומברר תביעתו, ועושה דברים אלו בתום לב, אף שיצא חייב בדין אין הוא חייב לשלם הוצאות. וכמו שכתב הרא"ש בטעמא דמילתא, שהאדם שמוציא ההוצאות מוציא ההוצאות לטובתו, כדי לזכות בדין. ואין בעובדה שחברו רוצה להוכיח טענותיו ומתנהג ביושר בכדי לחייבו בהוצאות הצד השני. אמנם במקום שנוהג בחוסר יושר, שמגיש תביעה בערמה, או שמסרב לבוא לדון, או שמסרב לקיים פסק דין ובעקבות כך גרם הוצאות לחברו, בזה חייב לשלם הוצאותיו. וכמו כן היכא שקבע מקום ומועד לדון, ואחד מהצדדים לא מופיע, חובה עליו לשלם הוצאות חברו.

אף שהמערער רשאי להגיש ערעור על פי חוק, הערעור אמור להתנהל על טענות שהועלו בביה"ד ונדחו, אך אין מקום להעלות טענות חדשות שלא נטענו, ובפרט להוסיף טענות רבות ושונות ממה שהועלו בדיון בבי"ד קמא. הערעור יהיה באחד משלשה פנים: טעות בהלכה, טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות, או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון, וכפי שקובעת תקנה קל"ה לתקנות הדיון. הזכות הקנויה להגיש ערעור, שיסודה בתקנה, אין בה בכדי לפטור המערער מחיוב בהוצאות אם יידחה ערעורו. 

בפני דייני ביה"ד הגדול עומדים דבריו הנכוחים והמאירים של הרב הראשי ונשיא ביה"ד הגדול לשעבר הגר"א שפירא זצ"ל בפד"ר (כרך יב עמ' 190):

"שהנה הראשונים התלבטו אם יש לחייב הוצאות לצד הזוכה בדין, וכל הראשונים כתבו הוכחה מהסוגיא בסנהדרין שאמרו שיכול הלווה לתבוע לדין במקום רחוק, וכי יוציא המלווה מנה על מנה, וכתבו התוס' ושאר הראשונים שמכאן מוכח שאין לחייב בהוצאות את הצד המפסיד, שאם לא כן הרי לא יוציא מנה על מנה, כי בית הדין יחייבו את המפסיד לשלם לו הוצאותיו. ומוכח שבלי הוכחה זו, היה מקום לחייב בהוצאות. וצריך ביאור מה הסברה לחייב בהוצאות, הלא אין זה מזיק בידים, אלא רק גורם להפסיד כסף ההוצאות. וצריך לומר שסברי שמכל מקום הוא בכלל "גרמי" לפחות שמחייבינן את הגורם, אם מדאורייתא אם מדרבנן.

והנה בסברה למה באמת אינו חייב מחמת "דין גרמי", יש לומר שעצם הדרישה שביה"ד ידון בסכסוך, הוא זכות של כל אדם, והיא מצוה מהתורה לדון בין אדם לחברו בסכסוכים, ומכיון שהיא מצוה מהתורה, אין לבוא בטענות על מי שתובע מה שצוותה תורה לדון בין אדם לחבירו.

וע"כ יש לומר שכל זה רק בתביעה ראשונית לפני ביה"ד המקומי שמצוה לשמוע בין אחיכם ולשפוט ביניהם, אבל אם ביה"ד דן והוציא משפט, והמערער מערער משום שדעתו כי ביה"ד טעה בדין, אם כי זה אפשרי מכח תקנות הדיון, אבל אין לומר כל כך שיש מצוה בזה להגיש תביעה לביה"ד הגדול, שביה"ד טעה, ואם באמת התברר שביה"ד לא טעה, ופסק כדת וכדין, כהאי גוונא יש לומר שאין להוכיח שפטור מלשלם ההוצאות שגרם, כפי שהתוס' מוכיחין מהסוגיא בסנהדרין, ואין כאן המקום להאריך בזה."

מבואר בדבריו דטעמא דמילתא שאין חייב לשלם הוצאות משפט, אף שמצד הדין היה חייב לשלמם מדין גרמי, הוא מפני שזכותו של אדם לדון לברר טענותיו המשפטיות ולהביאם לפני הדיינים. ולפיכך היות שניצל הזכות המוקנית לו על פי דין תורה שיבררו דבריו, אין לבוא אליו בטענות ולחייבו בהוצאות. ולפי זה כתב, שבמה דברים אמורים, במי שבא לדון בפני ערכאה ראשונה שבזה הוא מקיים מצווה מהתורה לברר טענותיו וזכויותיו. אך במקום שמגיש ערעור, אף שזו זכותו המשפטית מכוח תקנות הדיון, אך אין לומר שיש מצווה להגיש תביעה לביה"ד הגדול בטענה שביה"ד טעה.

וכבר ביארנו במספר מקומות שהזכות לערעור, שהינה זכות חוקית, לא ראוי שתפגע במי שזכה בדין, ולכן במקרה זה משורת הדין להטיל הוצאות על המערער המנצל אמנם את זכותו החוקית, אך לא יכול להיות שדבר זה יגרום הוצאה כספית למי שזכה בדין בערכאה הראשונה משהתברר שלא היה מקום לערעורו. וזהו טעמה של תקנה קלד לתקנות הדיון הקובעת:

"קלד. בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות."

במקרה שלפנינו, לא הייתה מחלוקת בעובדות וביסוד חיובו של הבעל לשעבר בתשלום כתובה, בין לדעת הרוב בביה"ד האזורי ובין לדעת המיעוט, אלא שלדעת המיעוט יש מקום לפשר בחיוב הכתובה, ולדבריו זהו מנהג בתי דין ובפרט במקום שסכום הכתובה הינו מופרז. והנה מה שהביא בדעת המיעוט חבל פוסקים בעניין מנהג בתי הדין, ממה שנהגו במקומותם, אין זה המנהג כיום בבתי הדין ולא נהגו לפשר אלא בהסכמת הצדדים. בנידון דידן, אכן ניתנה הסכמת האשה ולכן פישרו על פי הסכמתה, וכפי שכתבנו בגוף פסק דיננו.

חובתנו להבהיר שהקביעה האם הסכום שנכתב בכתובה מופרז, צריכה להיות מוכרעת בכל מקרה לגופו, והדבר יקבע לפי מספר מדדים, ובעיקר בשים לב לשווי הרכוש שנותר בידי כל אחד מהצדדים עם הגירושין, וזאת כדי שיתקיים הטעם של תקנת חז"ל בכתובה שהוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. לפיכך לא יעלה על הדעת לפשר כדרך קבע בכל כתובה הנתבעת ובכך להחליש את תקנת חז"ל בעניין הכתובה וכפי שניסה ב"כ המערער בטיעוניו הכלליים בתיק זה, להמעיט בחשיבות ההתחייבות בכתובה.

לאור האמור, הכרענו כפי שנאמר בהחלטתנו, שרק מכיוון שהאשה לא הגישה ערעור נגדי, לא חייבנו בכתובה מעבר למש"כ דעת הרוב, דאם אכן הייתה מגישה ערעור היה מקום לקבל תביעתה לתשלום מלא של הכתובה בנסיבות העניין, שאחרי שנות נישואין רבות יזם הבעל את הגירושין ללא שהוצגה בפנינו סיבה אמתית לגירושין, אם לא טענת האשה שהבעל נתן עיניו באחרת. ומכך משמע שמגמת פסק הדין הייתה שאין להפחית מהסכום שנקבע בפסק הדין.

כמו כן, לא ברורה הטענה שמכיוון שיש דעת מיעוט בפסק הדין, על כרחך שיש מקום והיגיון להגיש ערעור. שהרי עיקר ערעורו היה על המסקנות ההלכתיות שאליהן הגיע ביה"ד, מסקנות הקובעות שהבעל חייב בכתובה, ובנושא זה לא הייתה מחלוקת בין חברי הרכב ביה"ד. המחלוקת לא הייתה אלא בעניין גובה הפשרה. ואף שהוסיף בערעורו שלכל הפחות יש לקבל דעת המיעוט כפשרה, חובתנו לשקול הדברים לגופם. לפיכך, אם אחרי שיקול הדעת של ערכאת הערעור נראה לו לקבל את דעת הרוב, אין בעובדה שהייתה דעת מיעוט שחיזקה את המערער להגיש ערעור, בכדי לקבוע שאין מקום לחייבו בהוצאות, משום שאחרי שנקבע שהערעור יידחה, יש לשקול פיצוי והשבת הוצאות לצד שזכה בדין בערכאה הראשונה ובערעור.

ה. לאור האמור לעיל ביה"ד קובע:

דוחים בקשת הבעל לשעבר לשינוי החלטתנו מיום 21.8.2017.

ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ט' במרחשון התשע"ח (29.10.2017).

הרב אליעזר איגרא                                 הרב א' אהרן כץ                                 הרב שלמה שפירא

השארת תגובה